פסק-דין בתיק ע"פ 3483/09

השופט ס' ג'ובראן:

1.             כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (פ"ח 925/04), הכולל שלושה סעיפים. סעיף האישום הראשון מייחס לו מספר עבירות של תקיפת בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. סעיף האישום השני מייחס לו עבירה של תקיפת בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; מספר רב של עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של היזק לרכוש במזיק, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; ועבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בסעיף האישום השלישי הואשם המערער בעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

2.             כפי שעולה מכתב האישום, במספר הזדמנויות תקף המערער את המתלוננת, אשר היתה בת זוגו. על פי הנטען, בחודש אפריל 2003, בשעה שבני הזוג נפרדו, הגיע המערער לביתה של המתלוננת, קילל אותה, סטר לה והרים את חולצתה בניגוד לרצונה.  לאחר מכן פשט את בגדיה בכוח, חרף התנגדותה, ובעל אותה ללא הסכמתה. לאחר מספר דקות הפסיק המערער את מעשיו, ועזב את הדירה.

           בתגובתו לכתב האישום כפר המערער במיוחס לו, אך במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הומרה עבירת האינוס בעבירה של מעשה מגונה, והמערער הודה במיוחס לו. במסגרת הטיעונים לעונש הוגש לבית המשפט תסקיר מטעם שירות המבחן, ממנו עלה כי המערער אינו מודה בביצוע המעשה המגונה, ולפיכך התיר לו בית המשפט לחזור בו מהודאתו, והמשיך בשמיעת הראיות.

בית המשפט המחוזי

3.             בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו) זיכה ביום 7.12.2008 את המערער מהעבירה של הדחה בחקירה והרשיעו ביתר העבירות שיוחסו לו, כאשר הרשעתו בעבירת האינוס נעשית ברוב דעות, כנגד דעתה החולקת של השופטת מרוז. דעת המיעוט קבעה כי המערער אכן בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה, אולם לא הוכח מעבר לספק סביר כי היה מודע להתנגדותה. לטעמה של שופטת המיעוט, התעורר ספק באיזה שלב המתלוננת העמידה את המערער על סירובה, כמו גם אודות מידת הבנתו את הסיטואציה, באם אכן הבין כי בכתה בשל סירובה למעשה המיני שביצע בה. מנגד, קבעה דעת הרוב כי אמירותיה של המתלוננת, כמו גם אמרותיו של המערער, מצביעות בבירור על כך שהמתלוננת התנגדה מפורשות לקיום יחסי המין, ואין בסערת רוחו של המערער כדי לפטרו מאחריות למעשה משלא שעה להתנגדותה.

4.             ביום 31.3.2009 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של שלושים חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בית המשפט התייחס בגזר דינו מחד גיסא להתנהגותו האובססיבית והאלימה של המערער כלפי המתלוננת, ומאידך גיסא לנסיבות ביצוע העבירה ולעובדה שהמתלוננת מחלה לו על מעשיו.

5.             מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הרשעתו של המערער בעבירת האינוס ולחילופין כנגד חומרת העונש.

טענות הצדדים

6.             לטענת בא כוח המערער, שגתה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי משקבעה כי המערער היה מודע לכך שהמתלוננת אינה מעוניינת בקיום יחסי המין. לטענתו, התנגדותה זו בוטאה אך במהלך האקט המיני, ובעקבות זאת חדל המערער ממעשיו. לטענתו, המתלוננת עצמה לא ראתה במעשים אלו משום אינוס, ואף לדעתה המערער לא היה מודע להתנגדותה. לפיכך נטען כי לא זו בלבד שיש בכך כדי לשלול את היסוד הנפשי בעבירה בשל אי מודעות המערער לאי ההסכמה, אלא שיש בכך אף כדי ליצור ספק סביר שמא כלל התקיים המעשה. עוד טוען הוא כי הודאתו של המערער בחקירתו במשטרה כי בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה מקורה במצבו הנפשי הקשה בעת החקירה ומאי הבנתו את השפה העברית. בכל אלו מבקש בא כוח המערער כי נעדיף את עמדתה של דעת המיעוט ואת טעמיה, על פני עמדתה של דעת הרוב.

           לחילופין מבקש המערער כי נקל בעונש שנגזר עליו.

7.             מנגד סומכת המשיבה ידה על דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, בטענה כי דעת המיעוט שגתה בהתמקדה על הקשר שגוי של המקרה, לפיו המערער והמתלוננת הינם בני זוג, בשעה שבעת האירוע היו השניים פרודים זה מזו. לטענת המשיבה, סירובה של המתלוננת לקיום יחסי המין היה סירוב ברור וחד משמעי, בעוד שהמערער מלכתחילה הגיע לדירתה מתוך כוונה להכניעה בכוח ולבעול אותה מכיוון שהיא מתמסרת לאחרים.

דיון

8.             במרכז הרשעתו של המערער מצויה עדותה של המתלוננת, אשר התקבלה כמהימנה על ידי בית המשפט המחוזי, ולא בכדי. הן מתלונתה במשטרה והן מעדותה בפני בית המשפט עולה כי מדובר במי שאין בליבה על המערער, ואין היא מבקשת לסבכו בפלילים. יתרה מכך, אף המערער תולה רבות מטענותיו במתלוננת עצמה, משטענה היא שלא ביצע בה מעשה אינוס, שכן כלל לא היה מודע למעשיו.

9.             לנוכח זאת, ולאור ממצאי המהימנות הברורים אותם קבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדותה, אין כל מקום להתערב בקביעתו לפיה אין ספק כי המערער בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה. השאלה הנותרת, אם כן, הינה סוגיית המחשבה הפלילית, דהיינו - האם המערער היה מודע לאי הסכמתה לבעילה. בעניין זה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, חרף התרשמותה של המתלוננת כי לא כך הוא, הרי שאין בדעתה זו, לנוכח עובדות האירוע, כדי לבסס מסקנה משפטית אודות אחריותו של המערער. כך גם לתחושותיה הסובייקטיביות בעקבות האירוע ולהתייחסותה אליו כאל אירוע שאינו מהווה אינוס יש ליתן משקל בעת גזירת העונש - כפי שאכן עשה בית המשפט המחוזי, אולם אין בהן כדי לשנות מהשאלה המשפטית בדבר הרשעתו של המערער.

10.          אמנם, בשנים האחרונות תופסת תאוצה המגמה ליתן מקום לקורבן העבירה במסגרת ההליך הפלילי. בעקבות חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 נתפס כיום קורבן העבירה כחלק אינטגרלי מההליך הפלילי, אף אם אינו צד בפועל להליך. אלא שככל שמתקדמת מגמה זו, יש להבחין שאין היא מכוונת לשינוי מושכלות ראשונים בהליך הפלילי, לפיהם מדובר בהליך המתקיים בין המדינה ובין הנאשם, כאשר על האחרון לתת את הדין על מעשיו בפני החברה כולה, ולא בפני הקורבן הפרטני בו פגע. אין בכך כדי לבטל את ההתייחסות לקורבן, אולם התייחסות זו מוגבלת מטבעה לתהליכים הפריפריאליים לליבת ההליך הפלילי - קביעת אחריותו של הנאשם (והשוו ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009), פסקאות 8-9 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל). כך, הגם שהמתלוננת עצמה מבקשת למעט ממעשיו של המערער, הרי שדבריה הברורים מצביעים על כך שביצע בה מעשה אינוס, ואף אם מחלה לו על כך, הרי שאין החברה רשאית לעשות כן.

11.          מעדותה של המתלוננת בפני בית המשפט המחוזי עולה בבירור כי התנגדה לקיום יחסי המין באופן מילולי עוד בטרם התחילו, ולכל אורך האירוע, החל משעה שהמערער הרים את חולצתה בניגוד לרצונה, מיררה בבכי היסטרי. חרף כל זאת בעל אותה המערער, והפסיק רק לאחר המשך התנגדותה. כפי שעולה מפרוטוקול עדותה מיום 10.10.2004:

"באותו יום הוא הגיע לדירה והתחיל עם הקללות, אחרי זה הוא הפשיט אותי, כשאמרתי לא הוא אמר שאני עושה את זה עם כל אחד אז למה שאני לא אעשה זאת איתו. הוא התחיל בקיום היחסים וכשראה שאני באמת בהיסטריה הוא הפסיק ואמר שהוא מצטער וביקש ממני להירגע."

דברים נחרצים אלו עולים במיוחד מחקירתה הנגדית בידי בא כוח המערער: